<h1>תשובה לאחד מגדולי הראשונים הובא במאורות סוף מס' חולין</h1>
<h2>דף פח.</h2>
ועגלה ערופה שהאמינה בהן תורה עד אחד והוא הדין לאשה ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים (אשה אחת) [באיש אחד] [סוטה מ"ז ע"ב] וכן בעדות שבויה שלא נטמאה [כתובות כ"ב ע"א], ובעדות אשה עם בעלה דתנן [גיטין ע"ג ע"א] לא יתיחד עמה אלא על פי עדים וכו', ובעדות בכור בהמה [בכורות ל"ה ע"א] רשב"ג אומר אפילו בנו ובתו, והלכה כמותו. ובעדות אשה שמת בעלה [יבמות קכ"ב ע"א] הדבר ידוע. וכיון שלא מצינו בכל המקומות הללו הפרש גם בזה אין לנו להפריש, שכשם שעד אחד נאמן לומר בדקתי את הבשר כך אשה נאמנת אם בקיאה היא. ורואין אנו את הדבר בחתיכה ספק חלב ספק שומן אתא עד אחד ואמר ברי לי שומן הוא דמהימן ואשה נמי דכותיה. ואפילו היכא דאתחזק איסורא נאמן עד אחד ונאמנת אשה, כל שבידו לתקנו, מידי דהוה אקונמות והקדש [יבמות פ"ח ע"א], ומידי דהוה אשחיטה שהיא כשירה כאנשים אע"פ שהבהמה בחזקת איסור קיימא נאמנת אשה לומר שחטתי ובדקתי בסימנין, שהטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה [חולין ט' ע"א]. וכיון ששחיטה כשירה בנשים, נאמנת בשחיטתה ובדיקתה בסימנין. וכל שבידו לתקנו נאמן אפילו היכא דאתחזק איסורא, כמו שמתברר פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א]. ורואין אנו שהדברים ק"ו (לבדיקת) [מבדיקת] חמץ שתהא אשה נאמנת בה אפילו בבית דמוחזק לן דלא בדיק. וכי תימא אם כן אמאי הוצרכו למימר הכל נאמנין בבדיקת חמץ אפילו נשים אפילו קטנים [פסחים ד' ע"א] משום בדיקת נשים, דהא פשיטא הוא, דמה אפילו בדאורייתא מהימנינן לה בבדיקת חמץ שהיא מדרבנן לא כל שכן. אלא יש לומר דמשום בדיקת קטנים קא תני להו (נראה לי משום בדיקת קטנים איצטריכא ליה), ואיידי דתני קטנים תנא נשים. תדע דהא אמרינן עלה בגמרא [שם] אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו, ואין לומר בלשון הזה על אמירת נשים, שהרי מצינו בכמה מקומות שעדות אחת מהן כעדות אלף איש, כגון אלו המקומות שהזכרנו. ואע"פ שמצינו בתלמוד ירושלמי [פסחים פ"א ה"א] לית כאן נשים שמתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהו, אין אנו סומכין בזה על דברי הירושלמי. ויש מי שמפרש מתוך שהנשים עצלניות הן ואין להם דבר שהיו טרודות בו הן בודקות הכל אפילו כל שהו שאינו צריך, ואין כאן דרך לומר אפילו נשים, לפי שבדיקתן יפה יותר מבדיקת אנשים. וזהו שהוצרכנו [כתובות ע"ב ע"א] להביא מקרא מן התורה שהנדה סופרת [ובודקת] את עצמה ובעלה סומך עליה, כיון דשכיחי בה דמים ומגופה אתו ואין בידה לתקן הוצרך הכתוב לומר וספרה לה. והרי מצינו אף בראיית דמים שהיא חמורה האמינוה לומר כזה התיר לי פלוני חכם וכזה ראיתי ואבדתיו [נדה כ' ע"ב], ואין בעולם דבר חמור וקשה מזה להפלות ולהבחין בין דם לדם. ובדיקת שתי שערות יש מקום שנאמנת בה אשה אף להקל, כגון לחליצה ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא, אע"פ שאין הדבר מסור בידי אדם נסמכו על חזקה דרבא להאמין אשה אף להקל לומר גדולה היא שתחלוץ [נדה מ"ח ע"ב]. ויש מקום שאין אשה נאמנת בו להקל אלא להחמיר, כגון למיאונין לאחר הפרק, כמו שמפורש בהלכות מיאון. וצריכה שני עדים כשירים לבדיקתה בבדיקת מיאונין ובכל כיוצא בה, כגון למכות ולעונשין. וזו היא שאמרו [ב"ק ע' ע"ב] ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, הני אמרי אכתי קטנה היא והני אמרי אכתי קטנה היא. זה הכלל כל מקום שאין האשה נאמנת בו אין עד אחד נאמן בו וכל מקום שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו. וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. וכן בבדיקת הבשר מחלבו ומדמו ומגידו, מאחר ששנינו [חולין פ"ט ע"ב] הטבחים נאמנים עליו ועל החלב, כמה דהני דכירי לר' יהודה לא מהימני, השתא דאנשיוה לר' יהודה מהימני. ועכשיו נהגו כל העם להחמיר בגידו ובשמנו וכל שכן בחלב ודם וכשם שהטבח או עד אחד נאמן על קיום הגט כן נראה בעינינו להאמין האשה אם בקיאה היא ואינה חשודה. ודי היה לנו לראיה השחיטה ובדיקת סימנין שהיא כשירה בנשים כבאנשים. והרחבנו הענינים הקרובים לזה להגדיל תורה ולהאדיר. עד כאן.
והרב ר' אברהם כתב כמו כן דנאמנת היא לומר בקרתיו ונקרתיו ובדקתיו מחלבו ומדמו ומגידו. ולא גריס הכא אנן בדקיניה, דאם הוה אמרי הכי אפילו בדאורייתא מהימנינן לה. אלא הכי גרסינן דקאמרי (הכי אנן) [מאן דהו] בדיק ליה, ואומר דלגבי עדות ודאי אין סומכין על עדותן במקום דאתחזק איסורא דאורייתא אבל לגבי ביעור הימנינהו רבנן בדרבנן דלא צריך בדיקה, מיהו ביטול בעי. עד כאן. ומשמע מדברי הרב דאין אשה נאמנת לומר איש פלוני בדק את הבשר. ולא שמענו מי שנהג איסור בזה, אלא מן הכל היא נאמנת.
<h2>דף קכב.</h2>
ועגלה ערופה שהאמינה בהן תורה עד אחד והוא הדין לאשה ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים (אשה אחת) [באיש אחד] [סוטה מ"ז ע"ב] וכן בעדות שבויה שלא נטמאה [כתובות כ"ב ע"א], ובעדות אשה עם בעלה דתנן [גיטין ע"ג ע"א] לא יתיחד עמה אלא על פי עדים וכו', ובעדות בכור בהמה [בכורות ל"ה ע"א] רשב"ג אומר אפילו בנו ובתו, והלכה כמותו. ובעדות אשה שמת בעלה [יבמות קכ"ב ע"א] הדבר ידוע. וכיון שלא מצינו בכל המקומות הללו הפרש גם בזה אין לנו להפריש, שכשם שעד אחד נאמן לומר בדקתי את הבשר כך אשה נאמנת אם בקיאה היא. ורואין אנו את הדבר בחתיכה ספק חלב ספק שומן אתא עד אחד ואמר ברי לי שומן הוא דמהימן ואשה נמי דכותיה. ואפילו היכא דאתחזק איסורא נאמן עד אחד ונאמנת אשה, כל שבידו לתקנו, מידי דהוה אקונמות והקדש [יבמות פ"ח ע"א], ומידי דהוה אשחיטה שהיא כשירה כאנשים אע"פ שהבהמה בחזקת איסור קיימא נאמנת אשה לומר שחטתי ובדקתי בסימנין, שהטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה [חולין ט' ע"א]. וכיון ששחיטה כשירה בנשים, נאמנת בשחיטתה ובדיקתה בסימנין. וכל שבידו לתקנו נאמן אפילו היכא דאתחזק איסורא, כמו שמתברר פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א]. ורואין אנו שהדברים ק"ו (לבדיקת) [מבדיקת] חמץ שתהא אשה נאמנת בה אפילו בבית דמוחזק לן דלא בדיק. וכי תימא אם כן אמאי הוצרכו למימר הכל נאמנין בבדיקת חמץ אפילו נשים אפילו קטנים [פסחים ד' ע"א] משום בדיקת נשים, דהא פשיטא הוא, דמה אפילו בדאורייתא מהימנינן לה בבדיקת חמץ שהיא מדרבנן לא כל שכן. אלא יש לומר דמשום בדיקת קטנים קא תני להו (נראה לי משום בדיקת קטנים איצטריכא ליה), ואיידי דתני קטנים תנא נשים. תדע דהא אמרינן עלה בגמרא [שם] אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו, ואין לומר בלשון הזה על אמירת נשים, שהרי מצינו בכמה מקומות שעדות אחת מהן כעדות אלף איש, כגון אלו המקומות שהזכרנו. ואע"פ שמצינו בתלמוד ירושלמי [פסחים פ"א ה"א] לית כאן נשים שמתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהו, אין אנו סומכין בזה על דברי הירושלמי. ויש מי שמפרש מתוך שהנשים עצלניות הן ואין להם דבר שהיו טרודות בו הן בודקות הכל אפילו כל שהו שאינו צריך, ואין כאן דרך לומר אפילו נשים, לפי שבדיקתן יפה יותר מבדיקת אנשים. וזהו שהוצרכנו [כתובות ע"ב ע"א] להביא מקרא מן התורה שהנדה סופרת [ובודקת] את עצמה ובעלה סומך עליה, כיון דשכיחי בה דמים ומגופה אתו ואין בידה לתקן הוצרך הכתוב לומר וספרה לה. והרי מצינו אף בראיית דמים שהיא חמורה האמינוה לומר כזה התיר לי פלוני חכם וכזה ראיתי ואבדתיו [נדה כ' ע"ב], ואין בעולם דבר חמור וקשה מזה להפלות ולהבחין בין דם לדם. ובדיקת שתי שערות יש מקום שנאמנת בה אשה אף להקל, כגון לחליצה ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא, אע"פ שאין הדבר מסור בידי אדם נסמכו על חזקה דרבא להאמין אשה אף להקל לומר גדולה היא שתחלוץ [נדה מ"ח ע"ב]. ויש מקום שאין אשה נאמנת בו להקל אלא להחמיר, כגון למיאונין לאחר הפרק, כמו שמפורש בהלכות מיאון. וצריכה שני עדים כשירים לבדיקתה בבדיקת מיאונין ובכל כיוצא בה, כגון למכות ולעונשין. וזו היא שאמרו [ב"ק ע' ע"ב] ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, הני אמרי אכתי קטנה היא והני אמרי אכתי קטנה היא. זה הכלל כל מקום שאין האשה נאמנת בו אין עד אחד נאמן בו וכל מקום שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו. וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. וכן בבדיקת הבשר מחלבו ומדמו ומגידו, מאחר ששנינו [חולין פ"ט ע"ב] הטבחים נאמנים עליו ועל החלב, כמה דהני דכירי לר' יהודה לא מהימני, השתא דאנשיוה לר' יהודה מהימני. ועכשיו נהגו כל העם להחמיר בגידו ובשמנו וכל שכן בחלב ודם וכשם שהטבח או עד אחד נאמן על קיום הגט כן נראה בעינינו להאמין האשה אם בקיאה היא ואינה חשודה. ודי היה לנו לראיה השחיטה ובדיקת סימנין שהיא כשירה בנשים כבאנשים. והרחבנו הענינים הקרובים לזה להגדיל תורה ולהאדיר. עד כאן.
והרב ר' אברהם כתב כמו כן דנאמנת היא לומר בקרתיו ונקרתיו ובדקתיו מחלבו ומדמו ומגידו. ולא גריס הכא אנן בדקיניה, דאם הוה אמרי הכי אפילו בדאורייתא מהימנינן לה. אלא הכי גרסינן דקאמרי (הכי אנן) [מאן דהו] בדיק ליה, ואומר דלגבי עדות ודאי אין סומכין על עדותן במקום דאתחזק איסורא דאורייתא אבל לגבי ביעור הימנינהו רבנן בדרבנן דלא צריך בדיקה, מיהו ביטול בעי. עד כאן. ומשמע מדברי הרב דאין אשה נאמנת לומר איש פלוני בדק את הבשר. ולא שמענו מי שנהג איסור בזה, אלא מן הכל היא נאמנת.
